עם אחד, שני כתבים
כל שלט מונגולי באולן בטור כתוב בקירילית. כל שלט מונגולי בהוהוט (מונגוליה הפנימית, סין) מציג כתב אנכי זורם, הנכתב מלמעלה למטה בטורים המתקדמים משמאל לימין. שתי האוכלוסיות חולקות מוצא, משפחת לשונות ואפוס — ההיסטוריה הסודית של המונגולים — ובכל זאת הן כותבות את לשונן באלפבית שונה לחלוטין.
שלב 1: ג׳ינגיס חאן והלבלר האויגורי (1206)
כאשר טמוג׳ין איחד את שבטי מונגוליה והוכרז ג׳ינגיס חאן בקורולטאי הגדול של 1206, נזקקה קיסרותו בדחיפות לשיטת כתיבה. קנצלר של שבט הנאימאן המנוצח, פקיד דובר אויגורית בשם טאטאטונגה, נשבה — ולמזלו של החאן ידע לכתוב. ג׳ינגיס חאן ציווה עליו ללמד את נסיכי מונגוליה את הכתב האויגורי העתיק ולהתאימו לצלילי המונגולית.
הביצ׳יג המונגולי (הכתב המונגולי) שנולד מכך נכתב אנכית, מלמעלה למטה, בטורים המתקדמים משמאל לימין — מוזרות שירש מן הסוגדית דרך האויגורית. הוא בשימוש עד היום במונגוליה הפנימית והוא הכתב הרשמי של אותו חבל, לצד התווים הסיניים על כל השלטים והמסמכים הרשמיים.
שלב 2: פרשת הפאגס-פא (1269–1368)
גיוונה של האימפריה המונגולית הפך את כתבו של טאטאטונגה, שמקורו אויגורי, לבלתי מספיק לכתיבת סינית, טיבטית, סנסקריט או פרסית. ב-1269 הטיל קובלאי חאן על הנזיר הטיבטי פאגס-פא לעצב כתב אוניברסלי. כתב הפאגס-פא (八思巴文) שנוצר הוא אלפבית מבני-בלוקים המסוגל לכתוב כמעט כל שפה באופן פונטי. הוא שימש בחותמות ובצווים הקיסריים לאורך כל שושלת יואן, וכמה חוקרים — ובראשם גארי לדיארד — טענו שהשפיע על עיצוב ההאנגול הקוריאני (1443), אף כי הדבר שנוי במחלוקת. כששושלת מינג גירשה את המונגולים ב-1368 יצא הפאגס-פא מן השימוש הקיסרי, אך הביצ׳יג המונגולי נמשך ללא הפסקה.
שלב 3: המספריים של סטלין (1946)
במאה ה-20 הייתה הרפובליקה העממית המונגולית (מונגוליה של ימינו) גרורה סובייטית. בפברואר 1941 לחצה מוסקבה לעבור מן הכתב המונגולי המסורתי לאלפבית הלטיני — ואז הפכה את ההחלטה בתוך שבועות, ב-25 במרס 1941, וכפתה במקומו את הקירילית, שנעשתה חובה בכל המסמכים הרשמיים מ-1 בינואר 1946. הנימוק המוצהר היה ליישר את האוריינות המונגולית עם תשתית הדפוס הסובייטית; התוצאה בפועל הייתה ניתוק הדור שחונך בקירילית מכל יכולת ישירה לקרוא טקסטים שלפני 1946, ספרות קלאסית או כתובות האבן של האימפריות המונגוליות.
מונגוליה הפנימית, לעומת זאת, נותרה תחת הרפובליקה הסינית ולאחריה תחת הרפובליקה העממית של סין, ושתיהן התירו — ולעתים אף עודדו במפורש — את המשך השימוש בכתב המונגולי המסורתי. התוצאה: קהילת לשון אחת שגבול מדיני חצה אותה לשתי מסורות אוריינות שונות לגמרי.
שלב 4: מחאות 2020
בקיץ 2020 פרסמה סין הנחיות תכנית לימודים חדשות המורות כי סינית מנדרינית תחליף את המונגולית כשפת ההוראה בשיעורי פוליטיקה, היסטוריה ולשון בבתי הספר של מונגוליה הפנימית — מדיניות שיושמה בשנים קודמות על בתי ספר בשפה הטיבטית והאויגורית. התגובה הייתה מהירה וחסרת תקדים: הורים החרימו את בתי הספר, תלמידים יצאו מן הכיתות, ותושבים ברחבי מונגוליה הפנימית קיימו הפגנות. המפגינים הניפו שלטים בכתב המונגולי המסורתי ובהם כתבו שהם נאבקים על הישרדות תרבותם ולשונם.
התחייה במונגוליה
מאז המהפכה הדמוקרטית של 1990 התחייבה מונגוליה רשמית להחיות את האוריינות בכתב המסורתי לצד הקירילית. שלטי הרחוב באולן בטור כוללים היום לעתים גם את הכתב המונגולי האנכי. יעד 2025 נקבע להשבת הכתב המסורתי למעמד רשמי-במשותף, והוא עמד בו: מ-1 בינואר 2025 מחייב חוק השפה המונגולית שמסמכי המדינה והשלטון המקומי ייכתבו הן בקירילית והן בביצ׳יג המונגולי, כשמעבר מלא מיועד ל-2030. ההתקדמות איטית: רוב המונגולים מתחת לגיל 60 אינם קוראים את הכתב שבו השתמשו שבע מאות שנים לפני צו סטלין. אך הדור הצעיר לומד אותו — מקצתו מגאווה, ומקצתו משום שהכתב המונגולי המסורתי הוא הדרך היחידה לקרוא את דברי ג׳ינגיס חאן כפי שלבלריו שלו העלו אותם על הכתב.
במהלך מחאות 2020 קשרו המשתתפים שוב ושוב בין המשך השימוש בכתב המסורתי לבין רציפות התרבות המונגולית וזכויות הלשון.