שפה אחת, שני כתבים — למה?
עם הח'יטאנים ייסד את שושלת ליאו בשנת 907 ושלט על אימפריה עצומה שהשתרעה מהמדשאות המונגוליות עד לים הצהוב במשך יותר משני מאות שנה. הם היו זקוקים לכתב — הדבר מובן מאליו. מה שמפתיע הוא לא שהם המציאו כתב — אלא שהם המציאו שניים, בהפרש של חמש שנים בלבד, מבלי לוותר על הראשון.
הכתב הח'יטאני הגדול (契丹大字) הופיע בשנת 920, מעוצב על פי מודל של האותיות הסיניות. חמש שנים מאוחר יותר, ב-925, אחיו של אבאוג'י, דיאלה, המציא את הכתב הח'יטאני הקטן (契丹小字). הוא רדיקלי מבחינה מבנית: במקום לוגוגרמות, הוא משתמש ביסודות גרפיים קטנים המורכבים לגושים מרובעים, כאשר כל גוש מייצג הברה או מילה.
שפה אגלוטינטיבית בגושים מרובעים
הח'יטאנית היא שפה אגלוטינטיבית — היא מחברת סיומות לשורשים כדי לבנות משמעויות מורכבות. מערכת לוגוגרפית כמו הכתב הגדול אינה מתאימה למורפולוגיה זו; הגושים הפונטיים של הכתב הקטן מתאימים הרבה יותר.
בעיית הפיענוח הגדולה
לאחר שג'ורצ'ן ג'ין הביסו את ליאו ב-1125, התרבות הח'יטאנית דעכה במהירות. הכתובת הח'יטאנית המתוארכת האחרונה היא משנת 1176. שרדו רק כחמישים כתובות מונומנטליות — כחמש עשרה בכתב הגדול וכשלושים וחמש בכתב הקטן — כמעט כולן בצפון-מזרח סין, ועוד שתיים במונגוליה ומראת ארד ובה כתובת ח'יטאנית שנמצאה בקאסונג שבקוריאה. ניתוח אקדמי שיטתי החל רק במאה ה-20, לאחר שב-1922 נתגלו בקברי הקיסרים של ליאו בצ'ינגלינג (慶陵) שבמחוז בארין ימין שבמונגוליה הפנימית כתובות הקבר הדו-לשוניות של הקיסר שינגצונג והקיסרית רן-יי. אסטרטגיית הפיענוח מנצלת כמה אנדרטות דו-לשוניות — כתובות המתעדות את אותם אירועים בח'יטאנית ובסינית.
איסין גיורו והתקדמות אחרונה
תרומה ציונית באה מאיסין גיורו אולהיצ'ון (愛新覚羅烏拉熙春), חוקרת יפנית ממוצא מנצ'ו-קיסרי שפרסמה רבות על שני הכתבים מאז שנות ה-90. היא הציעה קריאות למאות גושי כתב קטן וזיהתה סיומות דקדוקיות, תבניות שמות אישיים ואוצר מילים הורטטיבי.
ובכל זאת ההתקדמות חלקית: אולי 20% מהכתב הקטן ניתנים לקריאה בביטחון של ממש, והכתב הגדול — פחות מכך בצורה משמעותית. הכתב הח'יטאני נותר אחת החידות הגדולות הבלתי פתורות של הבלשנות ההיסטורית של מזרח אסיה.