✂️ הפישוט הגדול: כיצד סין רפורמה את כתבה

הפוליטיקה מאחורי המכחול

ב-1956 פרסמה הרפובליקה העממית של סין את תוכנית פישוט הסימנים הסיניים הראשונה, שצמצמה את מספר המשיחות ב-515 סימנים ותיקנה 54 מרכיבי סימן מפושטים נוספים. שיעור האנאלפביתיות בכפרים עלה על 80%; המפלגה הקומוניסטית ראתה בקריאה וכתיבה תנאי להשתתפות פוליטית.

רוב הפישוטים לא היו המצאות חדשות אלא תקינון של צורות כתיבה מהירה וקיצורים עממיים ששימשו סופרים וסוחרים במשך מאות שנים. השינוי המכריע ב-1956 היה האכיפה הממלכתית: בתי ספר, עיתונים ומסמכים ממשלתיים ישתמשו אך ורק בסימנים המפושטים.

הקצנת 1977

ב-1977 הוצעו 853 פישוטים נוספים, חלקם כה אגרסיביים עד שבלשנים ומדפיסים מחו עליהם. ב-1986 משך מועצת המדינה את כל הגל השני.

פיצול הדיאספורה

טייוואן, הונג קונג ומקאו לא אימצו מעולם את הסימנים המפושטים. טייוואן הציבה את הסימנים המסורתיים כמורשת תרבותית לגיטימית. אולם טייוואן משתמשת בגואויו (מנדרינית), לא בקנטונזית או מינאן — תקן לאומי המבוסס על הגיית בייג'ינג, שהרפובליקה הסינית קבעה כבר בשנות השלושים והביאה עמה לאי ב-1945. סין היבשתית אימצה מאוחר יותר את אותו תקן עצמו בשם פוטונגחואה, ולכן טייוואן חולקת עמה את תקן הדיבור ודוחה רק את רפורמת הכתב שלה.