ים של אותיות, מדבר אוריינות
בג'וסיון של המאה ה-15, הסינית הקלאסית (הנמון, 漢文) הייתה מערכת הכתיבה היוקרתית היחידה. שליטה בה דרשה שנים של שינון — מותרות שאיכרים, אומנים ונשים לא יכלו להרשות לעצמם. החברה נחלקה לשתי שכבות: אריסטוקרטים יאנגבן זכרים שמונופלו את הכתיבה, ורוב האוכלוסייה שלא ידעו קרוא.
הפרויקט הסודי של סיגונג
המלך סיגונג (מלך 1418–1450) היה פוליהיסטור שרפורם אסטרונומיה, תיאוריה מוזיקלית וטכנולוגיה צבאית. בתחילת שנות ה-1440 כינס בחשאי קבוצה קטנה של חוקרים (וכנראה עבד בעצמו על הפרויקט) לעיצוב אלפבית חדש מאפס. הושלם ב-1443, והוכרז רשמית ב-1446 עם פרסום ההונמינג'ונגאום (訓民正音).
העיצוב בריק מבחינה תיאורטית: אותיות עיצוריות מייצגות ויזואלית את מיקום מעבר הקול; אותיות תנועה בנויות משלושה יסודות פילוסופיים — שמים (·), ארץ (ㅡ) ואדם (ㅣ). אותיות משולבות לבלוקים הברתיים, מה שהופך את הכתב לאלפביתי ובו-זמנית הברתי חזותית.
מרד החוקרים: תזכיר צ'וה מנרי
ב-1444 הוביל החוקר צ'וה מנרי (崔萬理) קבוצת פקידים בכירים להגיש מחאה רשמית לסיגונג. טיעוניהם היו גלויים: ג'וסיון הייתה חלק מהציוויליזציה הסינית — יצירת כתב נפרד הייתה מעשה של וסאל שמאתגר את ריבונו; הכתב ההאן שירת את קוריאה אלף שנה; אם ההמון יוכל לקרוא ולכתוב בקלות, המונופול של האליטה המלומדת ייפגע. סיגונג וויכח עם צ'וה נקודה אחר נקודה, ואז כלא אותו לפרק זמן קצר. ההכרזה נמשכה כמתוכנן.
מי השתמש בו ראשון
באירוניה, אלה שאימצו את ההאנגול בהתלהבות הרבה ביותר היו בדיוק אלה שצ'וה חשש מהם: נשים ונזירים בודהיסטים. גברי היאנגבן המשיכו לכתוב בסינית וראו בהאנגול נחות (אונמון). אבל נשים אצילות שהודרו ממערכת הבחינות הקונפוציאנית אימצו אותו למכתבים, יומנים ורישומי משק בית. נזירים השתמשו בו לתרגום סוטרות וכתיבת טקסטים דתיים לחילונים.
ז'אנר הספרות העממית גדל דרך ההאנגול — כולל הרומן האהוב מהמאה ה-18 צ'ונהיאנגג'יאון (春香傳) שהפך למיתוס לאומי.
כמעט נעלם ואז התחדש
ב-1504 אסר הרודן יאונסאנגון על ההאנגול לאחר שחוברות סטיריות הופצו בו. האיסור בוטל לאחר הדחתו ב-1506, אך יוקרת ההאנגול נשארה נמוכה במשך מאות שנים. תנועת הלאומיות בסוף המאה ה-19 הפכה אותו לסמל של זהות קוריאנית נפרדת מהדומיננטיות התרבותית הסינית — רפורמת גאבו של 1894 הפכה אותו לכתב הרשמי של מסמכי הממשל בשם גונגמון (國文, כתב הלאום), והעיתון טונגניפ סינמון (העצמאות), שנוסד ב-1896, נדפס כולו בו בלבד. השם האנגול נוצר רק דור מאוחר יותר: בתחילת שנות ה-1910 טבעו אותו ג'ו סי-גיונג וחוג מתקני הלשון שסביבו כתחליף לכינוי הגנאי אונמון, והוא הפך למונח הרווח רק לאחר שכתב העת האנגול החל להופיע ב-1927. לאחר התקופה הקולוניאלית היפנית (1910–1945), עצמאות 1945 הפכה את ההאנגול לכתב הלאומי הברור של שתי הקוריאות.