זה שהתחיל היה מישהו אחר — זה שסיים היה הוא
אלכסנדר דה רוד (1591–1660) היה יזואיט צרפתי מאביניון שהגיע לוייטנאם ב-1624. הוא מכונה לרוב — ובמידת מה שלא בצדק — כממציא הבלעדי של קוֹאוֹק נגוּ (quốc ngữ, 國語), מערכת הכתיבה הלטינית של הוייטנאמית כיום. המציאות שיתופית יותר ומעניינת יותר.
החלוץ האמיתי היה פרנסיסקו דה פינה, יזואיט פורטוגלי שהגיע בערך ב-1617 — האירופאי הראשון הידוע שהתמקצע בוייטנאמית מדוברת. דה פינה החל לפתח מערכת רומניזציה, אך טבע בשוקת ספינה ב-1625. דה רוד, שלמד אצלו, ירש ושיטתי את העבודה.
מילון 1651: הישג פונולוגי
לוייטנאמית הצפונית יש שישה טונים לקסיקליים. דה רוד נאלץ לייצג את כולם רק באותיות לטיניות וסימנים דיאקריטיים: אקוט (´), גראב (`), ווו (̉), טילדה (~), נקודה מתחת (.) — לפעמים מוערמים. הטון הראשון (ישר) נשאר ללא סימון. הוא גם עיצב דיגרפים (nh, ng, kh...) ותנועות מעוצבות (ă, â, ê, ô, ơ, ư) לייצוג פונמות וייטנאמיות שלא קיימות בלטינית.
למה בוייטנאם ולא בקוריאה או ביפן?
יפן אסרה על הנצרות וגירשה את המיסיונרים ב-1614, וב-1639 חסמה גם את ספינות פורטוגל. בקוריאה לא נעשה ניסיון דומה כלל: הקתוליות הגיעה לחצי האי רק בשנות ה-80 של המאה ה-18, והתעתיקים הלטיניים הראשונים של הקוריאנית הם מן המאה ה-19. עד אז כבר היה לקוריאה הנגול — אלפבית מקומי — והמיסיונרים פשוט אימצו אותו במקום להמציא אלפבית משלהם. לוייטנאם לא הייתה מקבילה — הצ'ו נום היה מורכב ולא מתוקנן. כשהמינהל הקולוניאלי הצרפתי כפה את הקואוק נגוּ, לאוכלוסייה לא הייתה כתיבה חלופית להתגייס אליה.
סימני הטון: המערכת ששרדה
מערכת הסימנים שיצר רוד לשישה טונים משמשת עד היום כמעט ללא שינוי:
- טון 1 (ngang — מישורי): ללא סימן — ma («רוח רפאים»)
- טון 2 (huyền — יורד): גרש הפוך — mà («אבל»)
- טון 3 (sắc — עולה): גרש — má («אם»)
- טון 4 (hỏi — יורד-עולה): וו — mả («קבר»)
- טון 5 (ngã — שבור): טילדה — mã («סוס»)
- טון 6 (nặng — כבד): נקודה מתחת — mạ («שתיל אורז»)
שש מילים, כל אחת הברה אחת, במשמעויות שונות לגמרי — ומבחינים ביניהן אך ורק סימנים הנערמים על תנועה יחידה. המערכת אלגנטית אך תובענית מבחינה טיפוגרפית: תנועה וייטנאמית אחת עשויה לשאת שני סימנים בעת ובעונה אחת (למשל ộ = גגון ונקודה מתחת), וזה גרם קשיים עצומים הן לבתי הדפוס הווייטנאמיים הראשונים והן למעצבי מקלדות.
האירוניה של המורשת
דה רוד גורש מוייטנאם ב-1645. מילונו משנת 1651, שנדפס ברומא, הפך לאסמכתה מוקדמת חשובה עבור מערכת כתיבה שנעשה בה שימוש כיום בכל רחבי המדינה. המיסיונרים פיתחו את הקואוק נגוּ עבור טקסטים נוצריים; לימים אומץ לפרסום חילוני, לכתיבה לאומית, לחינוך ולמינהל הממלכתי.