איפשהו סביב שנת 200 לספירה, משק הבית האחרון בארץ ישראל הרומאית שבו ילדים גדלו שומעים עברית ליד שולחן הארוחה שתק. ארמית כבר השתלטה על הרחובות; יוונית שלטה בערים; המשנה נערכה בעברית שחכמים כתבו אך יותר ויותר לא דיברו. ב-1,700 השנים הבאות, עברית שרדה כשפת בית הכנסת, ספר התפילה, ספר התורה, והמכתב מרב אחד לאחר — שפה כתובה בשימוש מבוגרים אוריינים, אך לא מילותיו הראשונות של אף ילד. ואז, איכשהו, זה השתנה. עברית היא כעת שפת היומיום של כתשעה מיליון איש, כמחציתם דוברים ילידיים שלמדו אותה כתינוקות. קיימות החייאות בקנה מידה קטן יותר (קורנית, מאנית, וומפנואג), אך העברית נותרת המקרה הגדול והמתועד ביותר בפירוט של שפה שחדלה להיות שפת האם של איש והוחזרה לשימוש יומיומי בקהילה.
האדם המזוהה ביותר עם ההחייאה הוא אליעזר בן-יהודה (1858-1922), חוקר יהודי יליד ליטא שהיגר לארץ ישראל העות'מאנית ב-1881 עם אובססיה אחת: שיהודים יהפכו לאומה שוב רק אם ידברו עברית. הוא הפך את משק ביתו שלו למעבדה הראשונה. בנו איתמר בן-אבי, שנולד בירושלים ב-1882, נחשב בדרך כלל הדובר הילידי הראשון של עברית מודרנית בכ-1,700 שנה. בן-יהודה אסר כל שפה אחרת בבית; אשתו, שלא דיברה עברית כשהתחתנו, למדה אותה תוך כדי עבודה. איתמר לפי הדיווחים לא דיבר אף שפה עד שהיה בערך בן ארבע, וקרובי משפחה מודאגים האיצו בבן-יהודה להתרכך. הוא לא עשה זאת.
בן-יהודה גם ניהל מלחמת אוצר מילים. עברית מקראית ומשנית יחד יש להן אולי 8,000 לקסמות — מספיק לתפילה, חסר תקווה לקניית עיתון. אז בן-יהודה המציא מילים. חלקן הן עדיין דיבור ישראלי יומיומי:
- מילון (מילון) — מ-מילה.
- עיתון (עיתון) — מ-עת "זמן".
- אופניים (אופניים) — צורת זוגי של אופן "גלגל".
- גלידה (גלידה) — משורש שמשמעו "להקפיא".
- חשמל (חשמל) — מילה מסתורית מקראית מיחזקאל שעברה שינוי תפקיד.
הוא חיבר את המילון העברי הקדום והחדש המלא הענקי ב-17 כרכים (המשיך והושלם אחרי מותו על ידי בנו ואחרים), ועזר ליסד את ועד הלשון העברית (1890), שהפך לימינו לאקדמיה ללשון העברית — עדיין הגוף הישראלי הרשמי שמטבע אוצר מילים טכני חדש (מחשב "מחשב", יישומון "אפליקציה").
היסטוריונים מודרניים של עברית (גלעד צוקרמן, ברנרד ספולסקי ואחרים) ממהרים להוסיף ניואנס. בן-יהודה לא היה לבדו; הוא היה הקול הרם ביותר בגל של מורים, במיוחד מורי "עברית בעברית" משנות ה-90 של המאה ה-19 ואילך, שהתארגנו מ-1903 בהסתדרות המורים העברית והעבירו את כיתותיהם מיידיש ורוסית לעברית, בונים את הדור הראשון של משתמשים שוטפים כיתת בית ספר אחת בכל פעם. צוקרמן טען שמה שנולד למעשה אינו "עברית מוחייה" באופן קפדני אלא היברידית שהוא מכנה ישראלית — שכבת שטח שמית (המורפולוגיה, רוב אוצר המילים) על תת-שכבה תחבירית ופונטית אירופאית עמוקה (במיוחד יידיש וסלאבית). על פי השקפה זו, דוברים ישראלים ילידיים הם יורשים גם של המלך דוד וגם של ישיבת וילנה מתקופת הצאר.
"היהודים לא הצליחו להחיות את שפתו של ישעיהו. פשוט בלתי אפשרי להחיות שפה כפי שהייתה." — גלעד צוקרמן, BBC Future, 22 במרץ 2019
עד 1922, כשבן-יהודה מת, עברית הייתה אחת משלוש השפות הרשמיות של פלסטינה המנדטורית הבריטית. עד 1948 היא הייתה השפה העיקרית של מדינת ישראל שהוקמה לאחרונה. היום היא שפת בית הספר של מיליונים, שפתם של זוכי פרס נובל (ש"י עגנון, 1966), של קולנוע והייטק, של הסופרמרקט ומגרש המשחקים. הילד האחרון שלמד עברית כתינוק לפני 200 לספירה והילד הראשון שלמד אותה כתינוק ב-1882 מופרדים על ידי כ-70 דורות של חיים יהודיים שבהם השפה נשאה אך לא הונחה — וזוהי השפה היחידה על פני כדור הארץ שעשתה זאת וחזרה.